יום שני, 27 באוקטובר 2014

דברים שרציתי לומר, וגם: הנה אני על השולחן



בסוף סמסטר ב' של שנה שעברה התבקשנו להגיש וידאו מסכם לקורס עריכת וידאו בנושא "החיים על פי". 
חשבתי וחשבתי מה אני אעשה, ידעתי שזה יהיה החיים על פי נעה כי אין הרבה אנשים אחרים שמעניינים אותי. אז בהתחלה חשבתי לעשות משהו בסגנון של מחוברות כי מאז שראיתי את דנה ספקטור שופכת את הקרביים שלה מול המצלמה רציתי גם להיות כזו. רציתי להיות מסוגלת להיות פתוחה וחשופה בלי שיהיה לי אכפת.
אבל זה לא עבד, לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתחיל ומה להגיד ואיך אני אעשה את הפורמט בלי להיות נדושה ובכלל הקול שלי נשמע נורא ואיום.

אז התחלתי לצלם עם האייפון. צילמתי את החברים שלי, את סטס, מאווררים וכפכפים, רגעים שהרגשתי שיש בהם עוד משהו חוץ מההווה המתמשך. צילמתי ביום הסטודנט וצילמתי נסיעות הביתה וצילמתי את כיכר בלפור ברוורס וסטס צילם אותי בוכה ומתקלחת אז צילמתי אותו בשירותים וצילמתי את החיים.
תוך כדי הצילומים התבהרו לי הדברים שרציתי להגיד; הם נהיו לי נהירים. אז כתבתי טקסט והוספתי עוד טקסט שכתבתי לפני כמה זמן, ויצא משהו שלם שיכולתי לחבר לוידאו ולהגיד משהו שהרגשתי בעזרתו. 

ערכתי את הוידאו הזה בלי לראות אותו בכלל. לא יכולתי להקשיב לעצמי מדברת, הייתי כל כך מובכת. (וזה מצחיק שאני מובכת מלשמוע את הקול שלי אבל אין לי בעיה לצלם כל פגם בגוף שלי, להדפיס אותו ואז לתלות אותו על הקיר לביקורת). על כל פנים, זה היה מביך ברמות. הרגשתי יותר מדי חשופה אפילו בשביל עצמי. כשביקשתי עזרה מאחד המרצים שלי נתתי לו להקשיב באוזניות בשביל שאף אחד אחר לא ישמע אותי מברברת בוידאו והייתי יושבת ליד מובכת עם פרצוף של סלק. 

סיימתי לערוך, הייתי מרוצה. שמחתי שלקחתי סיכון. צילמתי עם האייפון באיכות מעפנה, הרגשתי שתיעדתי פיסה של מציאות צעירה, סטודנטיאלית ומבולבלת. הרגשתי שהייתי דה וויס אוף מיי ג'נריישן (כן האנה הורבאת', את משפיעה על החיים שלי עד כדי כך). (הרגשתי קצת פחות יומרנית ממה שאולי הייתי.)

(צולם בניו יורק, מיותר לציין באיזו סדרת טלויזיה אני חיה)



בקיצור, הגיע מועד ההגשה. הייתי נרגשת ומובכת. אחרי הביקורת בכיתי יומיים. כן, אין לי פרופורציות. 

הייתי כל כך מאוכזבת. החברים שלי לכיתה אמרו דברים מדהימים, והמרצים שלי דיברו על כמה שהוא אילוסטרטיבי, על הקצב המהיר שלו. הוא היה סתם פתאום. סתם וידאו, סתם ברבורים, סתם תמונות.  
לא הצלחתי להבין את זה, אני עירומה פה. כולי מוקרנת על הקיר בכיתה. לא הצלחתי להבין איך אפשר להתייחס למשהו אחר חוץ מזה. הייתי כל כך מעורבת רגשית בתוך הוידאו הזה והעבודה עליו ששכחתי שהוא עבודה להגשה. 

אבל למדתי משהו כל כך חשוב. למדתי שאני יכולה לאהוב משהו בלי שאנשים אחרים יגידו לי שהוא טוב ובלי שהוא יקבל ביקורת טובה, ולמדתי (זהירות קלישאה מתקרבת) שבאמת הכי חשוב לעשות מה שאני מרגישה שהוא נכון וטוב וללכת איתו עד הסוף. גם אם בסוף הוא מקבל ביקורת כזו מעפנה שגורמת לי לבכות בבית יומיים.

**

בכל מקרה, הנה הוא. 






נשיקות

יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

רורי גילמור, מאחוריך


כשהייתי בכיתה ד' בערך חויתי בפעם הראשונה תחושה שהייתה עתידה ללוות אותי עוד הרבה פעמים בחיים: הייתי עצובה שסיימתי ספר. חברה של אמא שלי הביאה לי את נשים קטנות. אני זוכרת ששכבתי על הספה בסלון ודפדפתי קדימה בחרדה, כשראיתי כמה מעט עמודים נשארו לי עד שאסיים את הספר. הייתי כל כך עצובה כשהוא נגמר. כאילו הרגשתי ריקה.
אני זוכרת  את התחושה הזו באופן ממש ברור עד היום. 

הייתי קוראת כל הזמן. כל היום. הייתי קוראת שלושה ספרים במקביל, בהפסקות הייתי בספריה, משיעורים הייתי מבריזה ויושבת לקרוא ספר בחוץ. תמיד היה לי משהו לקרוא, ומתי שלא היה לי הייתי קוראת ספר שכבר קראתי. אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא של אבא שלי ושלי יושבים במיטה וקוראים את "תנחש כמה אני אוהב אותך", ואבא שלי אמר לי לקרוא בעצמי ולא לדקלם את מה שאני זוכרת (איך הוא ידע?) 

מאז גיל קטן אמא שלי עבדה בהוצאות ספרים, החברות שלה עבדו בהוצאות ספרים. תמיד היו לנו ספרים חדשים בבית, תמיד היה מה לקרוא. קראתי בגיל הרבה יותר מדי צעיר את יער נורווגי ואת אנה חנה ויוהנה, התפלאתי שאני לא מבינה כלום. לא היתה לי בגרות רגשית בשביל לצלול לתוכם, אבל קראתי.

עד היום כשאני מרגישה בודדה, כשאני מחפשת לתפוס תחושה מסויימת אני חוזרת לספר שאני יודעת שיכניס אותי לתוכה. כמו שיר, כמו ריח. 

 אני אוהבת רשימות, אבל יש משהו שנראה לי פגום בלהכין רשימה של ספרים. היא קצרה מלהכיל. לא בגלל הכמות של הספרים שצריכים להיכנס אליה, אלא בגלל שקשה להכניס לתוך רשימה תקופת חיים.
ובכל זאת:


  • נשים קטנות. הייתי כל אחת מהן, אבל הכי הייתי ג'ו. תמיד דמיינתי שאני נפש יותר פראית ממה שאני באמת: חנונית ופחדנית.


  • שני ירחים. אני אוהבת ספרי התבגרות. אני אוהבת פכחונות. גם הספר אחיות קיץ, ספר על חברות ועל התבגרות בצל ולצד חברה. 


  • תולדות האהבה. כשהייתי קטנה יותר התנשאתי מעל רשימת רבי המכר. מה שהיה רב מכר נראה לי טיפשי והייתי קוראת ספר מדכאים של הוצאת בבל. כשהספר תולדות האהבה יצא וכמובן נהיה לרב מכר גדול, דחיתי אותו בלי הרבה מחשבה. רק כשטסתי לפריז, והוא איכשהו התגלגל אלי לידיים, נשבתי בקסם שלו והתאהבתי עד כלות בניקול קראוס. לא עזבתי אותו לרגע. אני זוכרת בבירור נסיעה אחת במטרו: ישבתי על אחד הכיסאות הבודדים, קראתי ובכיתי ובכיתי וקראתי. אנשים מסביבי דיברו וקמו והלכו ונשארו אבל הכל היה מסביבי מעורפל, לא היה קיים עולם חוץ מליאו ואלמה בתולדות האהבה.


  • קפקא על החוף. קראתי אותו באנדמן, הסתובבתי בכל האי למצוא עפרון, לא יכולתי לקרוא אותו בלי לסמן בו קטעים. אני אוהבת את מורקמי מאוד. הוא נותן לי חשק להיות פשוטה ומפוכחת.  


  • כל החיים לפניו. קראתי אותו בחטיבה. חשבתי שאמיל אז'אר הוא הסופר הכי מדהים בעולם. ואז קראתי את עפיפונים ואהבתי אותו יותר. ואז קראתי את חרדתו של המלך סולומון והבנתי שהייתי צריכה להישאר עם עפיפונים ועל כל החיים לפניו. אני גם זוכרת: "היהודים אוהבים לבכות. אפילו בנו להם קיר בשביל זה". וגם: "אפשר לחיות בלי אהבה?" (הציטוטים לא מדוייקים, אבל הם ברוח הדברים).


  • מועדון האידיוטים. כבר ציינתי שאני אוהבת ספרי התבגרות.


  • היה משהו בתפסן בשדה השיפון, משהו בנזקקות של הולדן או באבדות שלו שהתחברתי אליו יותר מל דבר אחר. הוא כל כך נוגע ללב, שרציתי להיות חברה שלו ולשמח אותו. לא קראנו אותו בתיכון אז הגעתי אליו בגיל מאוחר יחסית, לא יודעת למה. נתתי לסטס לקרוא אותו בהודו והוא שנא אותו, והרגיז אותי שהוא שנא אותו כי איך הוא לא מבין כמה הוא רגיש, איך אפשר שלא להרגיש כלפיו אמפתיה והזדהות?  


  • המשחק של אנדר. קראנו אותו בשיעור אנגלית בבית ספר וכמובן שהשגתי אותו גם בעברית. כמו שילדות מאוהבות היום בג'סטין ביבר- אני הייתי מאוהבת באנדרו וויגין. קראתי את כל הספרים, וכשנגמרה הסדרה התחלתי אותם ישר מההתחלה. 


  • המדריך לנערות לציד ולדיג. אם הייתי כותבת ספר הוא היה זה. הלואי והייתי יכולה לכתוב ככה: פשוט, בהיר ונקי. גם עשו ממנו סרט שלא טרחתי לראות (למרות שזה ספר עם פוטנציאל משוגע לסרט מטמטם). כל קשר בין הטריילר הזה לבין הספר מקרי בהחלט:



***

זהו כרגע. יש עוד כל כך הרבה ספרים שיכולתי להכניס לרשימה, אבל אין טעם בלהעמיס. בכל אופן, בשנים האחרונות אני כמעט ולא קוראת. אני מרגישה מוצפת לפעמים, שאין לי כוחות לעשות משהו אחר חוץ מלרפרש את הפייסבוק ולראות עונות ישנות של אמריקס נקסט טופ מודל. על כל פנים, אני טוענת שזו הסיבה שנהייתי סתומה. 


***

(ואני גם חושבת לבדוק שרשימת הספרים שלי מעידה שאני אינטליגנטית, רחבת אופקים, מעניינת, שקראתי את הקלאסיקות אבל אני עדיין מפתיעה עם בחירות לא שגרתיות.
הרשימה הזו ממש לא מעידה על זה, אז אני גאה להגיד שהתבגרתי: אני יותר לא מנסה להרשים אנשים עם רשימות; אני ילדותית, קונפורמיסטית, אולי לא מעמיקה במיוחד ולאבינג איט)
***


***


albert anker 'a gotthalf reader' 

Charles Edward Perugini (1839-1918), "Girl Reading"


מפה


Pietro Magni




Friedrich von Amerling










יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

נו מור חצ'אפורי פור מי


הייתי בגיאורגיה במצטבר חודש במהלך הקיץ הזה: שבוע, שבועיים ואז עוד שבוע. יש בטביליסי אוירה שמאוד אהבתי. (כשלא היה שם חם ברמות שהרגשתי שאני הופכת לשלולית)
היא לא מתחנפת. היא אותנטית אבל לא בקטע של אותנטיות שתיירים אוהבים. האנשים נחמדים ומסבירי פנים, העיר נקייה אבל לא מצוחצחת. האוכל מעולה בערך לשבוע, אחר כך לא יכולתי יותר לראות לא בצק ולא גבינה. אכלתי סאבוואי, אהבתי הנצחית והבלתי מעורערת. 

היה לסטס ולי סוף שבוע פנוי, אז לקחנו מטרושקה (שזה מונית שירות כזאת, אני מכניסה אתכם לאוירה) ונסענו שעתיים וחצי בדרך מדהימה ועוצרת נשימה לקאזבגי. ישנו שם בגסטהאוס של מאיה שהוא קטן ונעים. על הקירות מצויירים בתכלת צורות גיאומטריות, על הסדינים מפלאנל דמויות מצויירות והמיטה הרחבה ממוקמת בדיוק ממול לחלון. כל הלילה הייתה סערה, אני קראתי את קורות הציפור המכנית ונבהלתי מדי פעם מהרעמים.
קמנו לבוקר גשום, אפור ונקי. פתחתי את החלונות וסטס ואני התכרבלנו מתחת לפוך כשהגשם ההיסטרי לא מפסיק. 
זה היה אחד הבקרים הכי קסומים שהיו לי. הנוף מזכיר את הנוף של הודו: עננים נמוכים, הרים ירוקים, בתים קטנים. 


***


הלכנו לטיול בגנים הבוטנים של טביליסי. אמרו לנו שהטמפרטורות צונחות בכמה מעלות בגלל העצים והגובה. אז טיפסנו איזה שעתיים, הלכנו לאיבוד ובסוף היה גם חם וגם הגן לא ממש בוטאני, אז עשינו תמונות לבלוג.

חולצה: מתאילנד
חצאית מכנסיים: alef alef, נקנו במונה יד שניה
נעליים: יד שניה בקיבוץ העוגן
תיק: נייקי


*הבהרה: הרגליים הלא פוטוגניות שלי הן לא חוסר תשומת לב, הן אמירה.










**

שיר מדהים


**

תמונות מקאזבגי








נשיקות 
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...