יום שישי, 31 בינואר 2014

המלנכוליה הילדותית על פי אליס


המבחן האחרון שלי, בתקווה שלא אצטרך מועדי ב', יהיה ביום ראשון הקרוב. אני מקווה שכשהוא יעבור תחזור אלי גם המוזה. 

*

בינתיים אכתוב פוסט קצר ליום שישי, כי מדגדג לי כבר באצבעות. המבחן הבא יהיה בתולדות הצילום והפוסט היום יהיה בהשראת אחד הצלמים שאני אמורה ברגע זה ללמוד עליהם אך לא עושה זאת- לואיס קרול.
כן כן, לואיס הרפתקאות אליס בארץ הפלאות קרול.
מעבר להיותו אוכל אסיד גדול, מתמטיקאי מחונן וכותב אחד מספרי הילדים האהובים ביותר בעולם, קרול היה גם צלם מחונן.

אני חייבת רגע להניח בצד את החשדות כנגדו על פדופיליה. חשדות אלה מבוססים על צילומי הילדות שצילם שיש בהם פן אירוטי. יש לציין שכל הצילומים צולמו בנוכחות הורי הילדות. יכול להיות שאכן היה פדופיל, אך כאמור החשדות מבוססים רק על הצילומים ועל הקשרים הקרובים שהיו לו עם ילדות. אין רישומים על ילדות שהתלוננו, גם כשהגיעו לגיל מבוגר.
קשה לי עם המחשבה שאני אולי כותבת פוסט על פדופיל ומנצל ילדות. אבל במקרה זה אני אהיה חייבת לתת לו את ההנחה שבספק. חשוב לי לציין שיש לו תמונות שילדות מוצגות בצורה מינית. אני לא מכירה מספיק את הלך הרוח בתקופה הויקטוריאנית על מנת להצביע על חריגות בצילומים שלו. תמונות כאלה אני לא אציג בבלוג כי הן מקוממות ומטרידות.

*

קרול, או צ'ארלס לוטוויד דודג'סון בשמו האמיתי, חשב שפירסומו יבוא לו מתחום הצילום, לא מהכתיבה. כשבאחד משיעורים תולדות הצילום התודעתי לצילומים שלו הוקסמתי. לא מכולם אמנם, אבל היו כמה בהם הוא הצליח לתפוס בהוויה של הילדות רגע שזכור לי מאוד:
הרגע הזה שהרגשתי דברים שלא ידעתי להגדיר ולבטא. שהרגשות שלי הקדימו את ההתפתחות התודעתית וההבנתית שלי. שהרגשתי ילדה בוגרת, אבל לא ידעתי מה זה אז. 
בצילומים של קרול יש רצינות ומלנכוליה ילדותית. הרגשתי דז'ה וו קטן עולה לי כשראיתי אותם לראשונה.  











  

*

התמונה הבאה היא האהובה עלי. מרוב שאהבתי אותה עשיתי לה שחזור.
הילדה המקסימה המצולמת היא אביה. 
התמונה הראשונה היא המקור, השניה השחזור. 






משהו לא קשור:
גיליתי תגלית משוגעת. אין על ללמוד עם מוזיקה קלאסית. היא מרכזת וממרכזת אותי בצורה בלתי רגילה. אני בטוחה שאם הייתי לוקחת רטלין הייתי יודעת להגיד שזה בול אותו דבר.
הפלייליסט קלאסית האהוב עלי למבחנים.





נשיקות

יום שישי, 24 בינואר 2014

דברים לשישי

היה יום כל כך מקסים היום בחוץ. חמים אם לא עומדים בצל, שמיים כחולים ושמש לא מסנוורת. אנחנו היינו בבית כל היום ולמדנו. 
אני ממש לא מצליחה ללמוד. כל כך הרבה פיתויים והסחות מסביב. אני מתחילה להרגיש שאין לי יכולות ריכוז ושקצת נשחקתי בקצוות. אולי בכיתה י"ב הייתי חכמה יותר משאני היום.

וסטס ואני היינו מבואסים קצת. שמעתי מוזיקה בצרפתית, שוטטתי ברשת, קראתי כמה דפים על מדיה חדשים, אכלתי עוגיות, בזבזתי זמן והרגשתי אשמה וחסרת ביטחון. 

ועכשיו כבר ערב, ויש מין הרגשה מוזרה כזו. לפני כמה שעות כשהתחלתי לכתוב את הפוסט (אני איטית) השמיים התחילו להתדמדם ונפלה עלי עצבות של לפנות ערב לפנות שבת לפנות מבחן, לפנות החיים האמיתיים שאני מרגישה לא מוכנה אליהם.

זו ההרגשה שלי:


*

כמה תמונות; בגלל ההישארות. הגעגוע. הכמיהה.
את כולן צילמתי בתקופות שונות, בתחושות דומות.















































ופלייליסט לסיום כמיטב המסורת


נשיקות

יום שלישי, 21 בינואר 2014

OMG COVERING UP


כבר תקופה די ארוכה שאני חמה על כיסויי ראש. יש כמה נשים שעובדות במכללה והן הולכות עם כיסויי ראש כאלה מגניבים, שמתחשק לי לחזור בתשובה ולהתחתן בשביל שיקנו לי כאלה גם. 
(פתאום אני נזכרת שבתקופה של אחרי הלימודים- לפני הצבא הייתה מסתובבת עם מטפחת מנומרת מלופפת לי סביב הראש ולובשת שמלת סטרפלס שחורה וקצרה מהיינס. אבל עניין המטפחת היה מתאפשר רק כשהייתי נוסעת לתל אביב כי בכפר סבא זה פשוט נראה מוזר מדי. הייתי בטוחה שאני הבחורה הכי מגניבה שאי פעם דרכה על אדמת תל אביב).

*

לפני יומיים רומי חברתי שלחה לי קישור לכתבה בעיתון טיים אאוט שחשבה שתעניין אותי. את הכתבה פחות אהבתי כי הרגשתי שהיא מתנשאת, אבל נחשפתי לחבורה מגניבה שהחדירה בי מוזה.
 המיפסטרז, הלא הם המוסלמים ההיפסטרים (לא בא לי להגדיר אותם, כי אני לא יודעת איך הם מגדירים את עצמם).

הם צלמו והעלו לרשת סרטון הורס שעשוי מעולה. לי זה נתן פרספקטיבה חדשה לגמרי על נשים בחברות דתיות, על הכוח שלהן ועל היכולות להגיע לביטוי עצמי דרך אופנה. הנשים שמצולמות בעלות חוש סטייל פשוט משובח, כלל לא היפסטרי סמרטוטי תל אביבי שכזה (יסלחו לי היפסטרים תל אביבים, אבל אני לא מתחברת). עפתי בעיקר על האקססוריז, אבל הכי- על הגישה. איזו נון שלנטיות, קלילות, חופשיות. פשוט נראה שכיף להן. ככה צריך לעשות קליפ. 




ויש כמובן את הנשים האירניות. הלואי והייתי יכולה להיראות ככה. אף פעם לא מצליח לי. התמונות לקוחות מתוך כתבה בטהארן טיימז, על נשים באיראן שעטופות בסטייל. אני אוהבת בעיקר את הצבעוניות. כשהייתי ממש קטנה ראיתי עם בת דודה שלי ערוץ 6, ויעל בר זוהר לבשה משהו ממש צבעוני. בת דודה שלי הזהירה אותי כתגובה: "אף פעם אל תלבשי יותר מדי צבעים ביחד". אז לא לבשתי, עד שנגמלתי מזה. גם היום אני לא מצליחה לשלב יותר מדי צבעים, לצערי.
אני חייבת להשתחרר מאותו יום ומהאיסור על שם יעל בר זוהר. 







*

החשיפה לתמונות האלה גרמה לי לחשוב קצת על שחרור האישה. האם אישה שלובשת כיסוי ראש פחות חופשיה ממני, שחיה בתרבות מערבית ולא שמרנית ויכולה ללבוש מה שאני רוצה (ובעיקר לא ללבוש)? אני חושבת שנשים בחברה לא שמרנית כבולות אולי ללא פחות כללים מנשים בחברות דתיות. 

*

אז היה לי קרייב רציני לכיסויי ראש. חיכיתי שסטס לא יהיה בבית כי צפיתי את התגובה שלו ("את חוזרת בתשובהההה?????"). אז לא, אבל אני מתכסה קצת, מה קרה. 

כיסוי הראש הוא צעיף מהמם שאמא של סטס הביאה לי ליום ההולדת, עמדתי שעה מול המראה וניסיתי להעתיק את כיסויי הראש של הנשים הדתיות במכללה. טיוטוריאל בפוסט הבא.
הגלביה מהודו. מילה על גלביות: מושלם. קודם כל מגניב. אחר כך נוח. ואז שוב פעם מגניב. גלביות כל כך יקרות בארץ, שאני ממש מצטערת שלא הבאתי עוד איזה 4 ממנאלי. 
הג'קט והעגילים מהודו.
הטבעת והחגורה מחנות יד שניה חנות שהיא בית, בירושלים.
נעלי קרטון הביצוע שיעשו לי ורידים בסוף- של סטיב מאדן.
אודם של שאנל.













*

ונסיים בשיר על בנים של כמרים, שלא נקפח את הנוצריות בפוסט הרב תרבותי הזה. 



יום ראשון, 19 בינואר 2014

בהיעדר כותרת מתאימה יותר: פרוייקט אמצע סמסטר


אבי פתאום מכל החדרים
יצא למרחקיו המוזרים

מות אבי/ יהודה עמיחי

*

ביום חמישי האחרון הגשנו את פרוייקט סוף הסמסטר. 
בהתחלה חשבתי שהפרוייקט שלי עוסק בהתכנסות, אחר כך הבנתי שהוא עוסק בהיעדרות. צילמתי את בני המשפחה שלי- את אמא שלי ואת האחים שלי במרחבים האישיים והציבוריים שבבית.
אחרי תהליך של בחירה ושל סינון התמונות, אחרי כמה סופי שבוע בהם צילמתי בבית- התחלתי להבין מה בחרתי לצלם, מה בחרתי לצרף לעבודה ולמה.  

האנשים במצולמים כאן הם המשפחה שלי. אבל הם הדימויים שלהם שאני לוקחת איתי כשאנחנו לא ביחד, הם המשמעות שהם מייצגים עבורי. הם הם בעיני רוחי המוטרדת, המודאגת.

הבנתי בערך שבועיים לפני ההגשה, שיש סיבה שהתמונות נוגות, אישיות, מכונסות בתוך עצמן. לא מחוייכות. מישירות מבט למצלמה רק בהכרה, לא בחשיבות.
אמא שלי הציעה לי לצלם תמונות שרואים בהן איזכור לאבא שלי שנפטר לפני 4 שנים וחצי: תמונה שלו, חפץ ששייך לו. לא רציתי, כי הרגשתי שאין לו כבר קשר למה שחשבתי שאני רוצה לעסוק בו בפרוייקט שלי.
והדבר שהבנתי אז, שבועיים לפני ההגשה, היה שהוא כל הקשר. שאני מצלמת התמודדות עם אבל. שאני מצלמת משפחה שממשיכה לחיות אחרי אובדן. שאני מצלמת יום יום פשוט ורגיל שלנו, ושכנראה שהחיסרון של אבא שלי בבית צף מעל כל אלה. 

*

אבל הסדרה היא לא עצובה, כמו שאמרה וצדקה נועה המורה שלי. 
היא פשוט על החיים ועל התמודדות ועל מרחבים בבית.
נראה לי

*

















Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...